פסק-דין בתיק עב"ל 54018-05-12

  השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; בל 1545-07) בו נדחתה תביעה להכיר באוטם בשריר הלב בו לקה המערער ביום 26.1.06 כפגיעה בעבודה.

            עיקרי ההליכים והשתלשלות העניינים עד כה :

2.         על פי עובדות המקרה, המערער, יליד 1947, אשר עבד כצלם עבור העיתון "מעריב", סבל במהלך השבועיים שקדמו לאירוע בעבודה מעייפות ותשישות רבה, ומכאבים בחזה שהופיעו ונעלמו לסירוגין. בבוקרו של יום 26.1.06 התפתח ויכוח סוער בין המערער למנהל המערכת בעיתון, שעלה לטונים גבוהים וגרם למערער לסערת רגשות יוצאת דופן. במהלך סערת הרוחות, המערער סבל מקוצר נשימה ומלחצים בחזה שהקרינו ליד שמאל. הוא הופנה לבית החולים סורוקה ואובחן אצלו אוטם בשריר הלב.

            בית הדין האזורי מינה תחילה את ד"ר ידעאל הר-זהב כמומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין הויכוח בעבודה לבין האוטם. ד"ר הר-זהב קבע בחוות דעתו כי התמונה הקלינית אצל המערער אינה תואמת לאוטם חריף אלא הוא סבל מאירוע לבבי איסכמי, ואין להניח שהאירוע בעבודה גרם לתסמונת שבגינה אושפז. המומחה הוסיף כי ככל הנראה ההיצרות בעורק השמאלי הראשי שנמצאה בעת שעבר המערער צנתור, היתה קיימת עוד לפני האירוע בעבודה והביטוי הקליני לכך הופיע עוד קודם לכן. לאחר שתיאר את הממצאים הרפואיים בעניינו של המערער כתב ד"ר הר-זהב בחוות דעתו כך:

"מהמתואר לעיל, קשה להניח כי התובע לקה באוטם או אירוע כלילי חד על רקע מחלה כלילית חדשה שהופיע עקב אירוע דחק כלשהו. אילו הדבר היה כך, התמונה הקלינית והממצאים הנלווים היו שונים לחלוטין, וסיכוייו לשרוד אירוע כזה לא היו רבים. ככל הנראה, לתובע היה אירוע איסכמי, הדומה לאירועים שקדמו לו, ולמזלו הטוב הוא הגיע הפעם לבית החולים, אובחן וטופל כראוי ובכך נמנע נזק נרחב בשריר הלב במקרה הטוב או מוות במקרה הרע".

עוד הוסיף בחוות דעתו:

"אילו התסמונת הקלינית ביום אשפוזו, לאחר האירוע בעבודתו, היתה חמורה יותר או שונה באופן משמעותי מזו שהיתה בימים שקדמו לאשפוזו, ניתן היה לשער כי לאירוע בעבודתו היתה השפעת מה על מצבו הרפואי. אולם כאמור הכאב ביום אשפוזו היה דומה לזה שקדם לו, דהיינו עוד קודם לאירוע בעבודה, ויש להניח כי אילו היה מתאשפז בימים שקדמו לאירוע בעבודה הממצאים היו זהים לממצאים שתוארו בעת אשפוזו".

בית הדין האזורי אימץ את חוות הדעת ודחה את התביעה בפסק דין מיום 20.7.08.

3.         המערער הגיש ערעור לבית דין זה על פסק הדין האמור (בתיק עב"ל 600/08), וביום 5.11.09 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה התיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיפנה לד"ר הר-זהב שאלות הבהרה. התיק הוחזר על פי הוראות פסק הדין, ושאלות ההבהרה המוסכמות הועברו לד"ר הר-זהב, שהשיב עליהן בפירוט, הבהיר את חוות דעתו, וחזר על מסקנתו מחוות דעתו. וכפי שציין בתשובותיו:

"... האפשרות הסבירה יותר הינה, מצב בו לתובע הופיעה תעוקה קשה כחודש לפני אשפוזו, עם עליה גבולית בטרופונין, אשר על פי ההגדרה מבטאת אוטם ללא עליית מקטע ST , ואשר ככל הנראה עליות אלו היו במהלך אותו חודש, מבלי שנגרם נזק כלשהו לשריר הלב. האירוע בעבודתו, שאירע כחודש לאחר הופעת התעוקה, לא שינה, למזלו הטוב של המערער, את מהלך מחלתו הכלילית".

גם לאחר שהעביר ד"ר הר-זהב את תשובותיו לשאלות ההבהרה, בית הדין האזורי מצא כי יש מקום להפנות אליו שאלת הבהרה נוספת, באשר לקשר בין העליה באנזימי הכבד אצל המערער לבין העליה באנזימי הלב. ד"ר הר-זהב השיב בחיוב לשאלה האם רמות אנזימי הלב היו מוגבהות, וכתב כי אין בממצא של עליה באנזימי הכבד כדי לשנות את חוות דעתו.

ביום 18.10.10 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, בו שוב נדחתה תביעתו של המערער. בית הדין קבע כי חוות דעתו של ד"ר הר-זהב נכונה, מפורטת ומנומקת, ובה הבהיר כי העליה ברמת הטרופנין בדם היתה מינימלית ולכן היא מלמדת שמקורה בהיצרות העורק השמאלי הראשי בלב ולא בחסימה הנובעת מאוטם חד.

4.         המערער הגיש ערעור על פסק הדין האמור (בתיק עב"ל 29466-11-10), ובפסק דין מיום 14.11.11 נקבע בהתאם להסכמת הצדדים כי ימונה בתיק מומחה נוסף שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע החריג בעבודה לבין מחלתו הלבבית של המערער.

            התיק הוחזר לבית הדין האזורי שמינה את פרופ' צבי שלזינגר כמומחה רפואי נוסף מטעמו, והפנה אליו שאלות בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין מחלתו של המערער. פרופ' שלזינגר כתב בחוות דעתו כי השפעת האירוע בעבודה על מחלתו של המערער היא זניחה ופחותה מ-20% לעומת מצבו הלבבי בתקופה שקדמה לאשפוזו. עוד כתב בחוות דעתו:

"האירוע בעבודה שתואר בהחלטת בית המשפט לא היה אחראי לתסמונת התעוקתית הבלתי יציבה ממנה סבל התובע כשבוע או שבועיים טרם אשפוזו ובגינה אף אושפז. אמנם, בעת אשפוזו אובחן התובע כסובל מאוטם בשריר הלב שאובחן על בסיס ערך גבולי של טרופונין בדם. הנגע ממנו סבל התובע הוא הצרות טרשתית קשה בעורק הכלילי הראשי, שקרוב לוודאי התהווה במשך שנים. אציין שתסמונת תעוקתית בלתי יציבה כשלעצמה עלולה לגרום לעליות קלות בערכי הטרופונין בדם. האירוע שתואר בעבודה להערכתי לא החמיר את מצבו הלבבי של התובע אך עורר אותו וגרם להפניית התובע לאשפוז בחשד לאירוע לבבי חריף".

המערער הגיש בקשה להפנות לפרופ' שלזינגר שאלות הבהרה על חוות דעתו, אולם בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 8.3.12. בית הדין האזורי נתן את פסק דינו ביום 29.4.12 ובו שוב דחה את תביעתו של המערער. בפסק הדין נקבע כי פרופ' שלזינגר חזר למעשה על קביעותיו של ד"ר הר-זהב, וכי יש לתת את הדעת למשקלן המצטבר של חוות הדעת של שני המומחים, שהגיעו לאותה מסקנה. מכאן הערעור שבפנינו. 

  5.       הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כאשר הודעת הערעור וטענות הצדדים בפרוטוקול דיון קדם הערעור מיום 27.2.13 מהוות סיכומי טענות מטעמם.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

6.         ב"כ המערער מתמקד בטענותיו בערעור אך ורק בחוות דעתו של פרופ' שלזינגר. לטענתו, פרופ' שלזינגר נקט בלשון חמקנית ובלתי ישירה בהתייחסותו לאבחנה ביום האירוע, והמעיט הערכה של בדיקת הטרופונין לאבחון אוטם בשריר הלב. על פי הטענה, במסגרת המחלה הטרשתית הקיימת אצל המערער ואינה קשורה לעבודתו, התפתח ביום 26.1.06 אירוע חדש של אוטם לא חודרני בשריר הלב שלא היה קיים קודם לכן, והוא זה שקשור לאירוע בעבודה. בהתאם נטען, כי פרופ' שלזינגר לא התייחס לעניין התפתחות האוטם ולא ברור מחוות דעתו מדוע מצב של אוטם חדש אינו מהווה החמרה לעומת מצב קודם, ולכן לא ניתן לאמץ את חוות דעתו ויש לכל הפחות לאפשר למערער להפנות לו שאלות הבהרה.